דרך מרכזית להתמודדות עם ההשפעות של התרבות האנושית על כדור הארץ היא באמצעות יישום גישות הקיימות שגובשו בעשורים האחרונים.
'קיימות' משמעה פוטנציאל לחיי רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית. על פי הגדרת האו"ם פיתוח בר קיימא עונה לצרכי ההווה מבלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צרכיהם.
נקודת המוצא של גישת הקיימות היא שקיים הון טבעי קריטי (אוזון, אקלים, מגוון ביולוגי) שאינו בר- החלפה ואשר לא ניתן לפצות על אובדנו באמצעות הגדלת צורות הון אחרות. יש לשמור על הון טבעי קריטי זה באמצעות ניצול משאבים מתחדשים בקצב השווה לקצב התחדשותם, משאבים מתכלים בקצב שווה לקצב פיתוחם של תחליפים ויצירת פליטות ופסולת בקצב שהסביבה יכולה לנטרל יש המדברים על "קיימות רחבה" המדגישה את הצורך בקיום אנושי וסביבתי ראוי החותר לאושר ציבורי, לחיים משמעותיים, לקהילה, לדמוקרטיזציה ולחלוקה הוגנת של משאבים.
הטמעת מדיניות של קיימות מהווה אתגר חברתי המשלב חוקים לאומיים ובינלאומיים, תכנון עירוני, תחבורה בת קיימא, סגנון חיים מקומי ואישי וצרכנות אתית.
כך, למשל, ניתן לקדם מגורים בכפרים אקולוגיים ובערים בנות קיימא, לעודד פרקטיקות מקצועיות כמו תַּרְבות עֵ דֶ ן (Permaculture) חקלאות בת קיימא ובנייה ירוקה, לפתח טכנולוגיות חדשות, כדוגמת אנרגיה מתחדשת, ולשנות את סגנון הצריכה האישי.